פסק-דין בתיק ע"פ 1106/11

השופט נ' הנדל:

1.       מונח לפנינו ערעור המדינה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 26.12.2010 בת"פ 30762-01-10, שניתן על ידי כב' השופט א' ביתן, במסגרתו נדון המשיב לתשעה חודשי מאסר בפועל, וכן הופעל נגדו מאסר על תנאי למשך 6 חודשים לריצוי במצטבר. עוד הושתו על המשיב 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו, תשלום פיצוי כספי למתלוננים  בסך 3,000 ש"ח וכן קנס על סך של 2,000 ש"ח.

הרקע העובדתי

2.       מכתב האישום המתוקן אשר המשיב הודה בעובדותיו, עולה התשתית הבאה: פלוני (להלן: " פלוני ") והמשיב, ביצעו במשותף עבירה, במסגרתה הועמדו לדין בבית משפט השלום בבאר שבע (ת"פ 1869/08) ונגזר על כל אחד מהם עונש מאסר. לאחר שחרורו של פלוני מהמאסר, יצא האחרון מהארץ בחודש יולי 2009 וחזר כעבור כחודשיים. המשיב שוחרר ממאסרו ביום 12.8.2009. בתחילת חודש נובמבר 2009, הגיע המשיב לביתו של פלוני בשעות הליל, ביקש ממנו להתלוות אליו החוצה ושוחח עימו. עם תום השיחה, שב פלוני לביתו והודיע להוריו כי חזרתו לארץ הייתה טעות, וכי בכוונתו לעזוב את הארץ באופן מיידי. למחרת, בעת שהיה פלוני בדרכו לשדה התעופה, טילפנה אליו אמו ושמעה מבנה כי המשיב רואה בו אשם במאסרו, ודורש ממנו פיצוי בסך של 8,000 ש"ח. הוריו של פלוני (להלן: "המתלוננים"), יצרו קשר עם המשיב וביקשו להיפגש עימו. בפגישתם הסביר להם המשיב כי הסכום המבוקש על ידו הינו פיצוי על תקופת המאסר שריצה "באשמת" בנם. המתלוננים הסבירו למשיב כי ידם אינה משגת את הסכום האמור, והלה הואיל להפחית את הסכום לסך של 5,000 ש"ח, אשר ישולם בחמישה תשלומים. המשיב הורה למתלוננים לא לשוחח על כך עם איש, וכי אם יעשו כן יהיו להם "בעיות גדולות". עוד הוסיף כי פלוני עשה טעות בגינה הוא צריך לשלם, ואם הם ישלמו לו - פלוני לא ייפגע. כחלק מהסכם פריסת התשלומים, העבירו המתלוננים למשיב בסך הכל 3,000 ש"ח.

          במסגרת הסדר הטיעון שנערך בין המשיב למערערת, הודה המשיב בעובדות דלעיל, והורשע בסחיטה באיומים בנסיבות מחמירות (מספר עבירות), בהתאם לסעיף 428 סיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין העונש, מלבד ההסכמה כי מאסר על תנאי בן 12 חודשים, אשר הוטל על המשיב בת"פ 1869/08 בבית משפט השלום בבאר שבע, יופעל באופן שהיה ויושת על המשיב עונש מאסר, רק 6 חודשים מהמאסר על תנאי ירוצו במצטבר למאסר שיוטל.

גזר דינו של בית המשפט המחוזי

3.       במסגרת הטיעונים לעונש עתרה באת-כח המערערת כי על המשיב יוטל עונש מאסר בפועל ארוך. לעומתה ציין בא-כח המשיב את הודאת הנאשם ונסיבותיו האישיות, המצדיקות הטלת עונש מתון. בבואו לקבוע את גזר דינו של המשיב, ציין בית המשפט המחוזי כי המדובר בעבירות חמורות, כאשר הרקע להן - דרישת פיצוי על מאסר שנגזר על המשיב בתיק בו פלוני היה מעורב - "מוסיף נופך של חומרה". צוין כי קרבנות למעשי סחיטה חוששים להתלונן, ועל כן יש לנצל את המקרים המגיעים לבית המשפט על מנת להשית עונשים מרתיעים, אשר יעודדו את הקרבנות להתלונן. בית המשפט שקל לקולא את נסיבותיו האישיות של המשיב, היותו בן 22 בלבד, העובדה שהודה וחסך בזמן שיפוטי, וכן הבעת החרטה מצידו. הוסף כי המשיב לא פנה אל המתלוננים, אלא האחרונים פנו אליו - אם כי על רקע סחיטת בנם. כן הודגשה שהייתו הארוכה יחסית של המשיב במעצר.

          בהביאו בחשבון את כלל הנתונים, גזר בית המשפט המחוזי על המשיב עונש של 9 חודשי מאסר בפועל, וכן הפעיל את העונש המאסר על תנאי באופן בו 6 חודשים ירוצו במצטבר לעונש בתיק דנא. עוד הוטלו על הנאשם 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, פיצוי בסך 3,000 ש"ח למתלוננים ותשלום קנס בסך 2,000 ש"ח. מכאן הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים

4.       לטענת המערערת, טעה בית המשפט המחוזי כאשר גזר על המשיב עונש אשר אינו הולם את חומרת מעשיו ואינו משקף במידה נאותה את המעשה העברייני, תוצאותיו ומשמעותו החברתית. נטען כי על אף הצהרתו של בית המשפט המחוזי כי יש לנצל מקרים מסוג זה להטלת עונש אשר ירתיע את הרבים, לא ניתן בגזר הדין ביטוי עונשי הולם למכלול החמור של נסיבות האירוע, אלא ניתן משקל יתר לגילו של המשיב והנסיבות המיוחדות. הוסף כי אף אם לא הופעלה כלפי המתלוננים אלימות, הרי שהיו שרויים בפחד וחשש מובהקים. מעשיו של המשיב חמורים הן בהיותם מופנים כלפי שני גורמים - פלוני והוריו - והן בהיותם פוגעים בשלטון החוק. כן הודגש עברו הפלילי המכביד של המשיב, אשר כולל הרשעות בעבירות מגוונות וקשות.

          המשיב מבקש לדחות את הערעור. נטען כי לא היה מקום להגיש ערעור שעה שבין הצדדים נכרת הסכים טיעון, והמערערת הסכימה "לקצץ" את הפעלתו של חצי מעונש המאסר על תנאי. הודגש כי הענישה מתבצעת ברזולוציה ממוקדת, הלוקחת בחשבון את נסיבות המקרה. הענישה אינה חורגת מן המקובל באופן המצדיק את התערבות הערכאה הערעורית. הוסף כי המשיב לא עירב את המתלוננים, אלא אלה פנו אליו מיוזמתם. כן צויינה התנהגותו הטובה של המשיב בכתלי בית הסוהר.

דיון

5.       משחר האנושות עדים אנו לתופעה המכוערת של סחיטה באיומים. כך למשל, כאשר לא הצליחו הפלישתים לפצח את חידתו של שמשון, דרשו את פתרונה של החידה מאשתו הראשונה "פן נשרף אותך ואת בית אביך באש" (שופטים י"ד, 15). במקרה אחר, משסרב לוט "להסגיר" את המלאכים אשר פקדו את ביתו לאנשי סדום, הפצירו בו האחרונים שאם לא יעשה כרצונם: "נרע לך מהם" (בראשית י"ט, 9).

          בדורנו, קבע המחוקק הפלילי את האיסור לסחוט באיומים במסגרתו של סעיף 428 לחוק העונשין:

"המאיים על אדם בכתב, בעל פה או בהתנהגות, בפגיעה שלא כדין בגופו או בגוף אדם אחר, בחירותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם, או מאיים על אדם לפרסם או להימנע מפרסם דבר הנוגע לו או לאדם אחר, או מטיל אימה על אדם בדרך אחרת, הכל כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו - מאסר שבע שנים; נעשו המעשה או המחדל מפני איום או הטלת אימה כאמור או במהלכם, דינו - מאסר תשע שנים".

חומרתו של העונש המירבי שקבע המחוקק, יש בה כדי להצביע על סלידתו העמוקה מהעבירה. בעוד שעבירת האיומים "סתם" הקבועה בסעיף 192 לחוק העונשין, קובעת עונש מירבי של שלוש שנות מאסר, הרי שאם מתלווה לאיומים פגיעה בקניינו או בגופו של אדם, מתייצב רף הענישה המקסימאלי על 7 או 9 שנות מאסר. מדינה דמוקרטית, החורטת על דגלה עקרונות של חופש וחירות, אינה יכולה לתת יד לגורם כלשהו אשר חפץ לעשות דין לעצמו, ולהשיג את מטרותיו תוך הפעלת אמצעי לחץ פסולים, ופגיעה בכבודו ובקניינו של האחר - ללא רשות. אין חולק איפוא על הקשר שבין האיסור המופיע בעבירה, לבין הזכויות המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

          רף הענישה הגבוה שנקבע לעבירה, מהווה כלל מנחה בדבר העונש שיש לגזור על הדורסים את הוראות החוק ברגל גסה. סבורני, כי העונש שהושת על המשיב בבית משפט קמא אינו פוסע בשביל הענישה המתאימה, ולא משקף את חומרת מעשיו של המשיב. ראוי להזכיר את שאמר השופט א' א' לוי בע"פ 6774/01 מדינת ישראל נ' אלעלווין (1.11.2001), כי עבירת הסחיטה באיומים:

"היא למרבה הדאבה תופעה נפוצה, אך רק לעתים רחוקות אוזר הקורבן אומץ כדי לפנות לרשויות החוק, הואיל והוא חושש שידם של הסחטנים עלולה להשיג אותו במוקדם או במאוחר, מבלי שאנשי החוק יוכלו להושיעו. לפיכך, כשסוף סוף מעז מתלונן לבקש את הגנת החוק, יש לראות בכך הזדמנות לא רק להעניש את העבריין המסוים אשר נמצא כי חטא, אלא גם להעביר מסר לציבור בכלל, ולאלה שחוטאים בעבירות מן הסוג הזה בפרט, כי עבריינים בתחום זה עלולים לשלם על מעשיהם בדרך של שלילת חירותם לתקופה ארוכה. ענישה מסוג זה מטרתה איפוא משולבת, לתת ביטוי למידת הכיעור שבעבירה זו ולשאט הנפש שהיא מעוררת בלב השומע, והיא נועדה גם כדי לעודד את הקורבנות לשבור את קשר-השתיקה, ולהביא את דברם בפני רשויות החוק כדי לשים קץ לסחיטה בה הם נתונים".